<h1>פסקי ריא"ז — כתובות</h1>
<h2>דף ג.</h2>
היה הבעל מבקש לעלות לארץ ישראל, או משאר עיירות שבארץ ישראל לירושלים והיא אינה רוצה, כופין אותה לעלות עמו, ואפילו מנוה היפה לנוה הרע, ואם אינה רוצה יוצאה בלא כתובה ובלא תוספת. וכן אם היא רוצה לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה. הוא מירושלם לשא' עיירו' או מארץ ישראל לחוצה לארץ כופין אותו שלא להוציא, ואם לא, יוציא ויתן כתובה. היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת כופין אותה שלא תצא, ואם לא, תצא בלא כתובה ובלא תוספת.
<h2>דף ג:</h2>
וכן העבד שברח מחוצה לארץ [לארץ] כופין רבו וכותב גט שחרור, והוא כותב שטר חוב לרבו על דמיו. ונראה בעיניי שאם רוצה לדור עמו בארץ אין כופין אותו לשחררו. ורשאי הבעל להוציא אשתו מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל, בין שהיו שניהם בארץ ישראל (בין שהיו שניהם בארץ ישראל) ובין שהיו שניהם בחוצה לארץ. אבל אינו רשאי להוציאה מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה גוים ואע"פ ששניהם בארץ אחת, וגם זה מבואר בתוספתא [פי"ב הי"ב].
<h2>דף כא:</h2>
(בד"א) [ב"ד] שבאו למכור נכסים לפרוע לאשה כתובה או לבעל חוב חובו אין מוכרין אלא בהכרזה, ואם מכרו שלא בהכרזה מכרן בטל, אבל אלמנה או יורשין שבאו למכור בנכסי היתומים שלא בבית דין מומחין אחר שנשבעה האלמנ' הרי אילו מוכרין שלא בהכרזה, כיצד היא הכרזה, מכריזין בבוקר ובערב בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים, ואומ' שדה פלנית בסימניה ומצריה כך היא יפה וכך היא ש[ו]מה כל הרוצה ליקח יבא ויקח על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו, ואם בא להכריז בכל יום מכריז עד ס' יום בשיני ובחמישי שלהם, ולאחר ששלמו ימי ההכרזה עמדו הנכסים בחזקת האשה הגובה כתובתה מהם והיא אוכלת פירותיהם, ואע"פ שלא כתבו שטר השומא עדין, ואפילו לאחר ששמו בית דין הנכסים לאשה או לבעל חוב יכולין הבעלים לפדותן לעולם משום שנ' [דברים ו'] ועשית הטוב והישר, אבל אין מוציאין מהן הפירות שאכלו כבר שהנכסים שלהם הם עד שייפדו, ואם מכרו האשה או הבעל חוב או שנתנו במתנה אותם הנכסים לאחרים או שהורישום ליורשיהם או שנשאת האשה והכניסתן לבעלה שוב אינן יכולין לפדות אותם הנכסים, כמבואר בקונטרס הראייות בבבא מציעא בפרק המפקיד.
יש מקומות שנהגו שלא להכריז כל עיקר [לפי] שגנאי הוא להם ללקוחות לקנות נכסים שמכריזין עליהן.
<h2>דף כב.</h2>
התובעת כתובתה בבית דין בין שתבעה העיקר, בין שתבעה התוספת, בין כולה בין מקצתה, איבדה מזונותיה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב' בפ' שלפנינו. אם תבעה חוץ לבית דין לא איבדה מזונותיה, ואפי' תבעוה לינשא ונתפייסה ואפי' כיחלה ופירקסה לא איבדה מזונותיה. תבעה כתובה בבית דין, כגון שהטעוה ואמרו לה ר' פלוני אדם גדול רוצה לישא אותך לאשה ועל ידי כן תבעה, ונודע הדבר שהיה הכל טעות ומרמה כדי להפסידה מזונותיה הרי זו לא איבדה מזונותיה בכך כמבוא' בקונט' הראייו' בראיי' כ"ב, וכן מבואר בתלמוד ארץ ישראל בפרק אלמנה ניזונת [ה"ב].
ויכולה האלמנה למכור מנכסי בעלה אפי' ארבע' וחמשה פעמים בין לצורך כתובתה בין לצורך מזונותיה ואפי' שלא בבית דין, שלא איבדה מזונותיה עד שתגבה כל כתובתה כמו שמבואר בפרק אלמנה ניזונת [צ"ג ע"ב]. אבל צריכה למכור בפני שלשה הדיוטות הבקיאין בשומא כאשר אנו עתידין לבאר. ונראה בעיניי שאינה צריכה שבועה לא על גביית מזונותיה ולא על גביית מקצת כתובתה, עד שתגבה כל כתובתה ואפי' שלא בבית דין, אבל כשתובעת כתובתה בבית דין אין בית דין נזקקין לה אלא להגבותה כל כתובתה בשבועה, שהרי מעת שתבעה בבית דין אפי' מקצת כתובתה איבדה מזונותיה [הראויה] לגבות כל כתובתה בשבועה, ועל המזונות אינה נשבעת אפילו אם תבעה בבית דין לפי שסופה לישבע בסוף כשתבוא לגבות כל כתובתה, ואפילו אם תפשה אלף זהובי' למזונותיה [אין מוציאין מידה], ואין לנו כח לומ' הראי לנו שנדע מה שבידך שאין לנו כח להשביעה על הספק עד שתבוא לגבות כל כתובתה, כמבואר בקונטרס הראייות לפנים בפרק אחרון בראיי' ב' ובראיי' ד'.
<h2>דף כב:</h2>
וכן אם גירשה בעלה והלך לו למדינת הים ובאת ליפרע שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה. וכן בעל חוב שהלך החייב שלו למדינת הים הרי זה גובה חובו שלא בפניו ובשבועה, שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו שלחבירו והולך ויושב לו במדינת הים ונמצאת נועל דלת בפני לווין, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
<h2>דף כג.</h2>
הנותן מתנה לחבירו ואמ' [לו] נכסיי לך ואחריך לפלוני שלא יירשום יורשיך אלא יהיו לפלו' אחרי מותך, וירד הראשון ומכר ואכל אין לשיני אלא מה ששייר ראשון, והמשיא עצה לראשון למכור הנכסים כדי שלא יזכה בהם האחרון הרי זה רשע ערום.
<h2>דף כד.</h2>
המקדיש נכסיו אין לו להקדש לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ובנותיו ולא בצבע שצבעו לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן, שכבר זכו בהן מעת שלקחן לשמן.
<h2>דף כח.</h2>
המבזבז ממונו לצדקה אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות, כיצד בתחלה מבזבז חומש לקרן מכאן ואילך חומש לשכר מה שמשתכר בכל שנה, כמו שמבוא' בתלמוד ארץ ישראל במסכת פיאה [פ"א ה"א], ובשעת מיתתו הרשות בידו [לבזבז אפי' עד חצי ממונו]. משל היו מושלין בירושלם חסד ממונא ואמרי לה חסר. וראוי לאדם לעשות צדקה מממונו לפי עושרו.
